איך לעזור לילד להתאמן בפסנתר בלי להפוך את הבית לזירת מאבק?
עודכן: 2 בספט׳
אחת השאלות שהורים לילדים שלומדים פסנתר שואלים אותי הרבה היא:
"איך לגרום לילד להתאמן?"
אחרי שיחות עם הורים של תלמידים שלי, וגם עם מורים נוספים, הגעתי למסקנה שחשוב לעשות כאן הבחנה.
מצד אחד, ילד לא יכול להתקדם משמעותית בפסנתר בלי להתאמן בבית.מצד שני, אם האימון הופך למאבק יומיומי של צעקות, ויכוחים ולחץ – אנחנו עלולים לפגוע בדיוק בדבר שאנחנו הכי רוצים לבנות: האהבה של הילד לנגינה.
אז איפה עובר הגבול?
כן, חשוב להתאמן
חשוב שהילד יבין כבר מגיל צעיר ששיעור פסנתר פעם בשבוע הוא רק חלק מהתהליך.
בשיעור אני יכול ללמד אותו יצירה חדשה, לתקן טכניקה, להסביר לו איך לתרגל ולעזור לו להתגבר על קשיים – אבל כדי שהדברים באמת יהפכו לנגינה שלו, הוא צריך לחזור לפסנתר גם במהלך השבוע.
בלי אימון קשה מאוד להתקדם.
לכן חשוב גם לדבר עם הילד על זה ולא ליצור אצלו את התחושה שהאימון הוא רק "דרישה של אמא ואבא".
אפשר להסביר לו בפשטות:
"אם אתה רוצה לדעת לנגן את השיר הזה, אנחנו צריכים לעבוד עליו גם בבית."
כך הילד מתחיל להבין את הקשר בין השקעה ותרגול להתקדמות והצלחה.
בכיתות א'–ג' ההורים עדיין צריכים להיות מעורבים
בגילאים הצעירים אי אפשר לצפות מילד תמיד לנהל בעצמו את הזמן ואת האימונים שלו.
לכן בכיתות א', ב' וג' אני בהחלט חושב שההורים צריכים להזכיר לילד להתאמן, לעזור לו לקבוע זמן לאימון, ואפילו לשבת איתו ולנגן לפחות פעם אחת בשבוע.
לא צריך לשבת לידו כל יום במשך שעה.
לפעמים עשר או חמש עשרה דקות של ישיבה משותפת ליד הפסנתר יכולות לעשות הבדל גדול.
אפשר לשאול:
"מה למדת השבוע?""בוא נראה אם אתה מצליח לנגן לי את הקטע החדש.""רוצה שנעשה את זה ביחד?"
כך ההורה הופך את האימון למשהו משותף ותומך, ולא למטלה שהילד צריך לבצע לבד.
אבל לא בכל מחיר
המעורבות של ההורים חשובה – אבל היא לא צריכה להגיע למצב של צעקות וריבים.
אם בכל פעם שמגיע הזמן להתאמן מתחיל ויכוח:
"לך לפסנתר!""אבל אני לא רוצה!""אתה אף פעם לא מתאמן!"
הפסנתר עלול להפוך עבור הילד למקור של לחץ ותסכול.
וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים למנוע.
המטרה היא לא שהילד יתאמן מתוך פחד שההורה יכעס עליו.
המטרה היא לעזור לו לפתח הרגל של אימון ולהבין למה האימון חשוב.
יש הבדל גדול בין להציב ציפייה ברורה לבין להפעיל לחץ בלתי פוסק.
ומה התפקיד שלי כמורה?
אני לא חושב שהאחריות על האימון צריכה להיות רק של ההורים.
גם לי כמורה יש אחריות גדולה מאוד.
אני צריך להסביר לילד למה חשוב להתאמן, ללמד אותו איך להתאמן בצורה נכונה ולא רק להגיד לו "תתאמן".
אבל מעבר לכך, אני צריך לגרום לו לרצות לנגן.
לכן חשוב לי להכיר את התלמיד שלי: איזה מוזיקה הוא אוהב? אילו שירים מעניינים אותו? איזו יצירה גורמת לו להתלהב?
כשאפשר לשלב בלמידה מוזיקה שהילד באמת אוהב ומתחבר אליה, האימון מקבל משמעות אחרת.
אני רוצה שהילד לא רק ילמד לנגן בפסנתר.
אני רוצה שהוא יתאהב בפסנתר.
ומה קורה כשהילד גדל?
אחד הדברים היפים בתהליך הוא שבהדרגה אפשר להעביר את האחריות מההורה אל הילד.
בכיתות א'–ג' ההורה בדרך כלל צריך להיות הרבה יותר מעורב.
בהמשך, הילד יכול להתחיל לנהל בעצמו חלק גדול יותר מהאימון.
ובחטיבה ובתיכון המטרה היא שהמוטיבציה כבר תגיע יותר ויותר ממנו.
במקום שההורה יצטרך להגיד:
"לך להתאמן."
הילד יגיע למצב שבו הוא חושב:
"בא לי לנגן."
וזה בעיניי אחד הדברים החשובים ביותר שמורה לפסנתר יכול לתת לתלמיד.
ואם הילד כמעט לא התאמן השבוע?
גם זה קורה.
במיוחד בבית הספר היסודי, יכול להיות שיהיו שבועות שבהם הילד יתאמן מעט מאוד, ואפילו יישב ליד הפסנתר רק לפני השיעור.
זה לא אומר שצריך לוותר.
אם הוא ממשיך להגיע לשיעור בכל שבוע, אנחנו ממשיכים את התהליך, ובמקביל עוזרים לו בהדרגה לבנות הרגלי אימון טובים יותר.
גם עצם ההתמדה בהגעה לשיעורים לאורך זמן היא חלק חשוב מהלמידה.
אנחנו לא מחפשים שלמות.
אנחנו בונים הרגל.
אז מה אני ממליץ להורים?
לא לבחור בין שתי האפשרויות של:
"אני לא מתערב בכלל"לבין"אני חייב לגרום לו להתאמן בכל יום."
יש דרך באמצע.
✔️ להזכיר לילד להתאמן.✔️ להסביר לו שאי אפשר להתקדם בלי אימון.✔️ בכיתות א'–ג' לעזור לו ולשבת איתו לפחות פעם בשבוע.✔️ להתעניין במה שהוא לומד ולהקשיב לו מנגן.✔️ לעודד אותו כשהוא מתקדם.✔️ ובמקביל – להימנע מצעקות, השפלות ומאבקים סביב הפסנתר.
בסופו של דבר, המטרה היא לא רק לגדל ילד שמתאמן.
המטרה היא לגדל ילד שאוהב לנגן.
כי אם נצליח לבנות את האהבה הזאת לאורך השנים, יגיע שלב שבו לא נצטרך להגיד לו ללכת לפסנתר.
הוא ילך לשם בעצמו. 🎹
תגובות